אם אתם נמצאים בגיל שבו מביאים תינוקות לעולם, אז אתם גם בשכבת הגיל שהסרט המופלא 'הנסיכה הקסומה' כיכב בילדות שלה. כל מי שמכיר את הסרט יודע שניתן לצפות בו שוב ושוב וכל פעם ליהנות ממנו מחדש ולגלות משהו שלא שמת אליו לב בפעמים הקודמות.
לאחרונה יצא לי לראות את הסרט שוב. אחד השיאים בסרט הוא כאשר איניגו מונטויה פוגש סוף סוף את הרוזן, שהרג את אביו של איניגו עשרים שנה מוקדם יותר. כל חייו מתכונן איניגו מונטויה לרגע הזה של נקמה – הוא למד סיף והפך לסייף אמן, על מנת שברגע האמת לא ייכשל. מה שיותר מעניין זה שהוא הכין מראש את הדברים אותם יגיד לרוזן בטרם ינקום את נקמתו. השורה האלמותית (שאני בטוח שכל אחד ואחת מכם מכיר בעל פה) היא:
שלום, שמי איניגו מונטויה, אתה הרגת את אבי – התכונן למות!
אני חושב שראיתי את הסרט כבר עשרות פעמים, אבל רק לאחרונה ראיתי אותו בעיניים של אבא (שמחכה לעוד אחד, או אחת, בדרך).
הפעם מה שתפס אותי הוא בעיקר השם: איניגו מונטויה. עצרתי וחשבתי על אביו האהוב של איניגו, ששלושים שנה לפני כן, החזיק את הילד לראשונה, הסתכל בו, חייך ואמר: שמו יהיה איניגו (כנראה שמה שקרה באמת זה שהאמא בחרה את השם והאבא רק הנהן בהסכמה, אבל תזרמו איתי…).
ברגע אחד, נקבע שהתינוק החמוד הזה, שיגדל ויהפוך לילד, לעלם ולגבר, יישא תמיד את השם איניגו, ויותר מכך, השם הזה יהווה בעצם את כל מי שהוא.
יש משהו מדהים בלתת שם לילד שלך
זה משהו כל כך ראשוני, כל כך בסיסי שקשה לי בדיוק לומר למה זהו מעשה כל כך מפעים. אני משווה את זה לסיפור התנכ"י בו האדם הראשון עבר ונתן שמות לכל החיות והצמחים שראה: "את נראית כמו ג'ירפה, ואת תהיי מעכשיו ולתמיד צ'ינצ'ילה…". ומאז כל החיות הללו מסתובבות פה עם השם שניתן להן על ידי האדם הראשון.
אז אם זה כזה רגע מכונן, אז איך עושים את זה?
פעם, זה היה קל. נולד ילד – קראו לו בשם של הסבא שנפטר, ואם הסבא עדיין בחיים – נותנים את השם של הסבא רבא, וכן הלאה.
היום , איזה סיבוך! איזה היצע של שמות, כל שם היום מתאים גם לבן, גם לבת וגם לחתול. אז מה עושים? הדיעה שלי היא כללית לא רק לנושא השם, אלא גם לכל שאלה שצצה אי פעם בענייני הורות: הולכים עם הרגש, עם האינטואיציה שלכם. אף אחד לא יודע יותר טוב מכם איזה שם הוא טוב ואיזה לא. בעצם, אין כזה דבר בכלל. בסופו של יום, תסתכלו על התינוק שלכם, ואתם כבר תדעו: קוראים לו איניגו…
