מבין כל הספרים שיש לבן שלי בערך 90 אחוזים להערכתי, הם על חיות. המיעוט של הספרים הללו הוא על חיות שממש מתנהגות כמו חיות (כמו הצב של אורן למשל), אבל ברובם זה פשוט סיפור על אנשים, רק שהם הוחלפו ע"י דובים/פילים/ארנבים וכיוצא בזה.
אני לא בטוח לגמרי למה עדיף לספר סיפור עם דובי ולא עם בן-אדם אבל נעזוב את הנושא הזה.
מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו על בעלי החיים?
הנושא היותר בעייתי הוא השטויות שאנחנו מלמדים ילדים לגבי חיות. הבן שלי מן הסתם בטוח שכל החיות הן נחמדות וחביבות. כשהלכנו לגן שעשועים גדול, למשל, התיישבנו לנוח על ספסל מעוצב בצורה של תנין. אם הוא לא ילמד מתישהוא לאורך הדרך כמה עובדות חשובות על תנינים, זה עלול להיות הרסני.
אני כבר יכול לדמיין אותו בטיול לג'ונגלים של האמזונס בטיול אחרי צבא: אחרי הליכה ביער בה יראו נמלים ענקיות וגם תוכים ופירות טרופיים, הוא יראה לפתע תנין. לשמחתו, התנין הגיע בדיוק בזמן כי הוא כבר ממש עייף מההליכה ואין כמו לשבת לנוח על תנין.
התנין, סביר להניח לפחות, פחות יאהב את זה שהפכו אותו לספה ועלול להגיב בצורה כועסת.
יוצאים לשטח לחוות
מכיוון שזהו תרחיש הגיוני לחלוטין בעיניי, אני מחליט לעשות קצת סדר בדברים. הבן שלי לא ייטרף ע"י תנין דרום אמריקאי מנוול! וכדי לדאוג לזה, צריך להתחיל בפעילויות חינוכיות.
ולכן, ביום שמשי אחד אנו אוספים חפצינו לתוך המכונית ומתגלגלים אחר כבוד ליום רווי חיות בספארי הלאומי שלנו ברמת גן.
הסיור בספארי מתחלק לשלושה חלקים למעשה:
- כניסה למתחם הספארי עם הרכב. תוך כדי נסיעה רואים כל מיני חיות כמו היפופוטמים, קרנפים, יענים ועוד. התחלה נחמדה לכל הדיעות.
- חנייה עם הרכב וכניסה רגלית לגן חיות רגיל בעצם בו רואים המון חיות. אותי מרשימות בעיקר החיות הגדולות כמו הפילים והג'ירפות, אבל גם לנמרים, לקופים ולשאר החיות יש את הקסם המיוחד שלהן.
- חזרה למכונית ויציאה מהספארי תוך כדי מעבר בנסיעה במתחם האריות, מלכי הג'ונגל.
בגלל שלושת החלקים ובגלל ריבוי החיות, יש המון מה לעשות ואפשר בקלות לבלות שם מספר שעות, ולהשאיר עוד המון לביקור הבא.
אבל אי-אפשר באמת להסתובב עם ילד קטן כל-כך הרבה שעות ולצפות שהוא ישמור על ריכוז. ואכן, אחרי החלק הראשון שלקח עשרים דקות בערך, ואחרי עוד שעה של סיבובים בגן החיות, הילד די התחיל לאבד כיוון ולהתחיל לחפש עיסוקים אחרים. החלטנו שאין מה לריב עם הילד. אם הוא לא רוצה, אז לא יעזור להכריח אותו להמשיך להסתובב בגן החיות, וכדאי לחזור לאוטו.
עובדות החיים – אריות ונמרים
הבעיה היא ששיא הביקור במובנים מסויימים – מתחם האריות – היה עוד לפנינו. מאוד רציתי להראות לו שאריה אמיתי לא חשב מעולם לטעום תות ואפילו לא שיחק מחבואים עם ג'ירפה. כשנכנסנו למתחם האריות הייתי בשיא ההתלהבות להראות לבן שלי את החיה המדהימה הזו ולענות על כל השאלות שוודאי יעלו לו.
לבן שלי לעומת זאת, היו תוכניות אחרות. הריכוז שלו כבר היה במקום אחר והשאלות שצצו לו לא נסובו בהכרח סביב אריות.
זה נשמע בערך ככה:
אני: "תראה את האריה, וואו איזה גדול ויפה הוא! אתה רואה? נכון שזה מדהים?!"
הבן שלי: "אבא, מה זה?"
אני: "זה אריה! מלך הג'ונגל! תראה איזה רעמה יפה יש לו. נכון שהוא נהדר?"
הבן שלי: "לא, אבא, מה זה?"
(בשלב הזה, הסתובבתי לראות על מה הבן שלי מסתכל. הזאטוט ישב בכסאו והצביע על הידית שמעל לדלת האחורית, זו שתולים עליה חולצה אם נוסעים לחתונה ולא רוצים שהיא תתקמט).
הבן שלי: "מה זה אבא?"
אני: "עזוב את זה, תראה, יש בחוץ אריה ענק!"
הבן שלי: "אבא, מה זה?"
(עכשיו כבר ויתרתי על האריה והסברתי לבני הסקרן על כל נפלאותיה של הידית שמעל הדלת: יש מכוניות שיש בהן שתי ידיות כאלה ויש כאלה שיש בהן רק אחת! אפשר לתלות על הידית גם חולצה וגם שמלה! וכו'…)
בקיצור, לא ממש הצלחתי להסביר לו כמה גדול, חזק (ומסוכן) הוא האריה. לכן, אין כנראה מה לעשות, ויום אחד כשהוא יטייל באפריקה, הוא כנראה ייגש ללטף את האריה ואולי גם יהפוך לארוחת ערב.
עם זאת, אני מרגיש שזה לא היה בזבוז זמן מוחלט ושלמדנו מספר עובדות חשובות בביקור בגן החיות:
- הג'ירפה היא באמת מאוד גבוהה.
- אסור לשבת על תנינים (לשמחתי התנין היה בערך החיה השניה שראינו כאשר עדיין היתה לילד סבלנות להסתכל ולהקשיב).
- אפשר לתלות חולצות מכופתרות על ידית הפלא שמעל לדלת והן אפילו לא יתקמטו!
שבוע הבא נשארים בבית…
