כפי שהובטח, אני כותב השבוע על טיולים עם הילדים, משימה לא פשוטה אך עם זאת, מהנה בטירוף ושווה את כל ההכנות שלפני ואת העייפות שאחרי. מכיוון שיש לי מספר סיפורים על כך, הפוסט הזה יהווה – בתקווה – חלק ראשון בסדרת כתבות בנושא.
נתחיל ברקע כללי – אני ואשתי די אוהבים לטייל וגם אם אין חשק לטיול רגלי מאמץ, אנחנו אוהבים מאוד לצאת לטבע לאיזה פיקניק או משהו. איכשהוא האוכל יותר טעים, הספרים יותר מעניינים והתנומה טובה יותר כאשר עשב למראשותיך וסבך של עצים מגן עליך מהשמש הקופחת.
לפני שהיו לנו ילדים, היינו יוצאים כל שבוע-שבועיים לאיזה בילוי טבעי שכזה. בדרך כלל היינו לוקחים איתנו גם את הכלבים (יש לנו שניים).
עם הבן הראשון, לקח לנו כמעט שמונה חודשים עד שהרהבנו עוז והחלטנו לצאת לשטח. נסענו ליומיים במצוקי דרגות והצטיידנו כאילו אנחנו נערכים למלחמה גרעינית שתארך שנתיים. למעשה לקחנו כל-כך הרבה דברים שלא היה שום סיכוי שנצליח להכניס הכל לרכב ונאלצנו לבקש מההורים של אשתי את הרכב הגדול שלהם.
אז איך היה?
קודם כל היה מעולה, הבן שלי נהנה ברמות מדהימות על אף החום הרב. הוא שיחק שם עם כל דבר והסתקרן מכל מראה חדש. איזה כיף זה להיות ילד! גם אתה בתור הורה חווה דרך הילד את כל הדברים שאתה כבר לוקח כמובנים מאליהם בצורה חדשה ומרעננת. ילדים הם אמיתיים וזה מדהים כיצד הם עוזרים לשטוף מעליך את מעטה הציניות היומיומי.
הלילה היה קשה מאוד. ישנו שם בחושה שזה מעין ריבוע של 3 על 3 מטרים רבועים כאשר הרצפה מכוסה מזרונים. האמת היא שזה לא רע ודי נוח, רק שהבן שלי לא הבין בשום אופן למה אמא ואבא ישנים איתו במיטה. אחרי ה-מ-ו-ן זמן הוא נרדם אבל בערך בשתיים וחצי בלילה אשתי העירה אותי טרוטת עיניים ופקדה עליי לבנות את הלול הנייד.
קצת על הלול הנייד – אני חשבתי שאין בו שום צורך אבל מכיוון שאשתי התעקשה, קנינו את זה. בעקבות קמצנות החלטתי שהוא יישאר באריזה שלו ורק אם יהיה צורך, נפתח אותו. אם לא – אני מחזיר אותו לחנות.
נחזור לחושה – השעה שתיים וחצי, אני גמור מעייפות ויש חושך מצריים. גם בשיאי סביר שאני אתקשה בהקמת הלול, קל וחומר שבתנאי השדה הללו. אחרי מאבק של חצי שעה בערך, קרה הלא ייאמן והלול הוקם! כמובן שזה התגלה כמיותר לחלוטין כי גם שם יורש העצר סרב להירדם.
עברתי לתוכנית ג' – העמסתי את הצאצא על האוטו ויצאתי איתו לסיבוב כאשר השעה כבר אחרי שלוש. יצאנו מכפר הנופש והתחלנו לגלוש לכיוון ים המלח. מכיוון שהיתה לנו בעיית דלק קלה (ואין הרבה תחנות דלק באיזור), עצרתי באמצע הדרך למטה, הסתובבתי וחזרתי חזרה למצוקי דרגות. כל הנסיעה ארכה רבע שעה בערך ובמהלכה היה שקט מוחלט.
"תודה לאל", חשבתי. הילד סוף סוף נרדם.
מזלו שהוא כזה חמוד!
כשהגענו חזרה ולפני שנכנסנו לתוך תחומי הכפר, עצרתי רגע בצד כדי לוודא שהילד אכן ישן. יצאתי מהאוטו והלכתי מסביב כדי להציץ עליו דרך השמשה האחורית. ברגע שהוא ראה את הפרצוף שלי בחלון, הוא חייך חיוך רחב. איזה לישון ואיזה נעליים… : ) מזל שלו שהוא כזה חמוד!
בקיצור חזרנו חזרה לחושה ואין לי מושג איך ומתי נרדמנו. בבוקר קמנו ממוטטים לחלוטין. הלכנו לאכול ארוחת בוקר שהקטנצ'יק התענג עליה ולאחר מכן החלפנו את הטיול המתוכנן בנחל דוד בנסיעה הביתה. בינינו, למי יש כוח לטייל אחרי לילה כזה?
איך אני מסכם את הטיול? היה מדהים! אסור להיבהל מהדברים הללו. במשך הזמן חזרנו עוד מספר פעמים על בילוי כזה והילד הולך ומשתפר בלינה בחוץ.
בקיצור, צאו והסתובבו בארץ. זה יעשה לכם, לילדים ולכל המשפחה רק טוב.
חופש גדול נעים לכולם : )
