עשינו קורס הכנה ללידה ושם למדנו על צירים מדומים ועל צירי לידה, אבל כשאלו באמת הגיעו, לא באמת היינו בטוחים. זה קרה בתחילת שבוע 38 ובאותו יום היה לנו אירוע משפחתי גדול. כשהכאבים החלו, התחלנו, כמו תלמידים טובים, לתזמן אותם.
בד בבד אשתי התחילה לעשות תנועות שלמדנו בבית ועם כדור הפיזיו. אני ניסיתי לעזור, ובעיקר לא להפריע. אחרי תזמון של כשעה שמהלכה אשתי עברה גם לאמבטיה לצורכי רגיעה, החלטנו שזהו זה – נוסעים לבית החולים (ולא לשכוח לקחת למכונית גם את התיק לחדר הלידה, תיק לחדר היולדות וגם את כדור הפיזיו, שיתברר מאוחר יותר, כמיותר כמעט לחלוטין).
מיותר לציין שהפסדנו את האירוע המשפחתי (וגם יום הולדת של חבר ביום המחרת. עכשיו לחבר יש את אותו יום ההולדת כמו לבן שלי, ולכן אני פטור מלהגיע לימי ההולדת שלו מעכשיו ולתמיד…).
שלב שני – הדרך לשם
נוסעים לבית החולים שממוקם בערך 25 דקות נסיעה מהבית שלנו. כלומר, זה בהנחה שבאמת נוסעים. מה שאנחנו בתכלס עושים זה נסיעה רצופה של גג שלוש דקות, ואז עצירה בצד הכביש, משום שהצירים כל כך כואבים, שאשתי לא יכולה לשבת במהלכם, אלא חייבת לצאת מהמכונית.
אחרי נסיעה שהרגישה יותר כמו מסע במונית שירות עם עצירה כל 500 מטר, הגענו לבית החולים. יש בונוס בכך שבמושב לידך יושבת אישה בצירים – אפשר להיכנס עם האוטו עד פתח בית החולים. לפני זה צריך לשכנע את השומר שאכן בכך מדובר. אולם אחרי מבט אחד באשתי שירתה בו חזרה מבט שאומר: "תפתח את השער, או שעכשיו הוא הרגע האחרון שלך בחיים", השומר החליט שלא כדאי להתווכח. בחור עם חכמת חיים, אין מה לומר…
שלב שלישי – חדר הלידה
אחרי מיון זריז אצל האחות, שכלל חיבור למוניטור והתחלה של דימום, הועברנו לחדר לידה. היתה תחושה של דחיפות באוויר. בין לבין אני רצתי למטה להעיף את המכונית למגרש החניה (יש גבול גם לנדיבות של בית החולים, והגבול הזה הוא בערך בן 15 דקות).
חזרתי מהמכונית עמוס בתיקים שהכנו מראש וחמוש בכדור פיזיו. נראיתי כאילו אני יוצא לאיזה מסע מופרע של מספר חודשים לפחות. בדרך חזרה, כל עוברי האורח תקעו בי מבטים שנעו בין משועשעים למלאי רחמים.
בגלל תחושת הדחיפות העזה, התאמצתי לחזור במהירות, עד שכמעט וחטפתי התקף לב בדרך. אפילו שאנחנו כבר בבית חולים, לא היה לי כדאי להתפנות למחלקת הלב, משום שאני מסתכן בכך שאשתי תהרוג אותי מאוחר יותר ממילא.
כמובן שתחושת הדחיפות פינתה את מקומה ללידה של איזה עשר שעות, שבמהלכה לא עשינו כמעט כלום ממה שלמדנו במהלך קורס הכנה ללידה. אשתי קיבלה אפידורל, ונרגעה קצת מהכאבים העזים.
ואני?
אני התרווחתי קצת בכיסא, ונשמתי סוף סוף אחרי מספר שעות.
וכדור הפיזיו?
בזמן שחיכינו לילד שיבוא, אני ישבתי בכיסא ושמתי עליו רגליים. האמת? ממש נוח. צריך ללמד את זה בקורס הכנה ללידה…
