בתקופה האחרונה הזנחתי את הכתיבה בבלוג. אתם יודעים איך זה. לפעמים אין זמן, לפעמים אין חשק ולפעמים סתם אין מוזה.
זה לא שלא קרו דברים. כל הורה יודע שמכל אחר הצהריים עם הילדים אפשר לקבל חומר לחמישה סיפורים קצרים לפחות. לפעמים אפילו לנובלה קטנה, שלא לומר טלנובלה…
אבל כאמור, בכל הזמן הזה לא ישבתי לכתוב, וחבל שכך כי בטוח הפסדתי כך המון סיפורים קטנים, חלקם משעשעים, חלקם מרגשים, ורובם, כנראה, יישכחו עם הזמן.
בשבוע שעבר קרה משהו שברגע אחד הדליק אותי לשבת ולכתוב שוב. זה לא היה משהו שהילדים שלי עשו או אמרו, זה לא היה קשור לזוגיות עם אשתי היקרה, אפילו לא קשור לאף אחת מהשטויות שעוברות לי בראש מדי פעם.
מה שהקפיץ לי את הפיוז היה כתבה שקראתי בשבוע שעבר וכמו שאתם מבינים, אני כותב מתוך רוגז ולא מתוך שמחה כמו שאני אוהב.
מדי פעם יוצא לנו לקרוא על הורה שעשה משהו נורא כמו להתעלל בילדיו. תמיד לאחר פרשה כזאת שמסעירה את המדינה לכמה ימים, אתה יכול לשמוע בשיחות בכל מקום משפטים כמו: “צריך לחייב אנשים ברישיון להיות הורים” או "איך יכול להיות שלנהוג צריך רישיון ולהיות הורה לא?”.
כולנו אומרים או חושבים את זה בסתר ליבנו אבל רובנו גם מבינים – אחרי שאנחנו נרגעים וחושבים בדיעה צלולה – שאי אפשר לחייב אנשים ברישיון להיות הורים.
להיות הורים – זכות יסוד בסיסית
להתרבות היא זכות בסיסית שלנו בתור יצורים חיים, הרבה לפני חירויות אחרות הקשורות בהיותנו בני אדם כמו זכות הדיבור, הקניין וכו'. להתערב במשהו כל כל בסיסי ואישי מהווה, ללא ספק, דריסת רגל גסה אל תוך המרחב האישי של כל אחד מאיתנו. יכול להיות שבכך נחסוך כמה מקרי התעללות מזעזעים אבל באיזה מחיר?
כמובן שיהיו גם מקרים של אבחונים לא נכונים כמו אנשים שיכולים להיות הורים טובים אך יאובחנו כהורים מסוכנים בפוטנציה. ובכלל, למי יש את הזכות לומר לי שאני לא אהיה הורה טוב?
מעבר לכך, אולי אנשים יכולים גם להשתנות? אולי מישהו שהיה אלים בתור נער או שהיה מסומם לדוגמא, יכול להשתקם, לבנות את חייו מחדש ולהיות הורה נפלא בעתיד?
רק מה? לכל כלל יש יוצאים מהכלל…
אז מה קראתי שכל כך הרגיז אותי, אתם ודאי חושבים לעצמכם?
ואף על פי כן
קראתי על אישה ישראלית שהורשעה בהריגת הבן שלה (היא הטביעה אותו, אם אינני טועה), ומרצה את עונשה כרגע מאחורי סורגי בית הכלא. בכתבה היה כתוב שהיא עתרה לבית המשפט שיאפשר לה ביקורי התייחדות משום שהיא רוצה להביא ילד לעולם.
הייתי צריך לקרוא את השורה הזו כמה פעמים כדי להיות בטוח שהבנתי נכון. את רוצה להביא עוד ילד? למה? משעמם לך?
אני עדיין עומד מאחורי הדברים שכתבתי קודם על זכויות בסיסיות וכל המניפסט הליברליסטי ששטחתי בפניכם. אבל יש גבול לכל תעלול! אחרי שהיא תשתחרר מהכלא (הלוואי שזה לא יקרה אף פעם), היא יכולה להביא ילד לעולם. כלומר, הייתי רוצה מאוד לעצור כזאת התרחשות, אבל אני לא חושב שלי, או לאף אחד אחר, מותר לעשות כך.
אבל עכשיו, כל עוד היא בכלא, אסור לבית המשפט ולמערכת כולה לתת יד לדבר הזה. אסור שאנחנו נצא מגדרנו לעזור לה להביא לעולם תינוק תמים ולהפקיר אותו בידי אמא מטורפת שכזו.
אין הרבה דברים גרועים כמו הורה שפוגע בילד שלו. אנחנו אמורים להיות ההגנה שלהם אל מול העולם, בטח ובטח בגילאים הצעירים. פגיעה של הורה בילד היא בגידה נוראית וסטייה של הטבע.
האם אנחנו הורים מספיק טובים?
אשתי היא פסיכולוגית והיא סיפרה לי פעם על מושג שנקרא 'אמא טוב דיה'. זה מושג שטבע איזה פסיכולוג מפורסם בשם ויניקוט (רק פסיכולוגים ואולי בני זוג שלהם יזהו את השם הזה), והוא אומר שאמא לא צריכה להיות אמא מושלמת, אפילו חשוב שהיא לא תהיה כזו. היא צריכה להיות אמא טובה דיה (זהו הביטוי המקצועי), כלומר היא חייבת להיות אמא טובה אך בו בזמן לא לספק לילד את כל צרכיו, משום שכך הוא לא יגדל להיות עצמאי.
כולנו תוהים בינינו לבין עצמנו מדי פעם אם אנחנו הורים טובים. כולנו עושים טעויות, לכולנו יש רגעים שאנחנו רק רוצים שקט מהילדים. אבל אתם יודעים מה, אנחנו הורים מצויינים. אפילו יותר טוב מזה – אנחנו הורים טובים דיינו.
אבל אמא שפגעה בילדיה? היא אמא לא טובה דיה ואנחנו לא צריכים לסייע לה לפגוע בילד נוסף.
ומה אם היא יכולה להשתנות ואני גוזל ממנה את הילד הזה שהיא כל כך רוצה? אולי… אני לוקח את זה על עצמי.
